<h1>סמ"ק מצוריך סימן רס"ט</h1>
<h2>דף יב:</h2>
(עיין תוספות ב"ק דף מ"ו ד"ה דאפילו) השיב ר"י בתשובה אחת לא יתכן בעיני להשביע מן הדין היורשין הנתבעין מה שהניח אביהן בתורת ירושה (וישלם) [ויכולים] לעכב דברים שאין עשויין להשאיל ולהשכיר גם בלא שבועה אע"ג שטוענין שאין יודעין אם היו שלו אע"פ שרש"י (ב"ק דף קי"ח) מחייב באיני יודע שבועת היסת שאני הכא שאין לנתבע לידע דלא קיים ליה ליורש במאי דעבד מוריש.
<h2>דף כ.</h2>
שלושה אין מקחן מקח ואין ממכרן ממכר מדין תורה החרש והשוטה והקטן אבל חכמים תקנו שיהא החרש נושא ונותן במטלטלין ומעשיו קיימין משום כדי חייו. החרש כיצד נושא ונותן שאינו שומע ואינו מדבר או מדבר ואינו שומע כלל שומע ואינו מדבר לוקח ברמיזה במטלטלין אבל לא במקרקעין אף במטלטלין לא יתקיימו מעשיו עד שבודקין אותו בדיקות רבות ומתיישבין בדבר כדאיתא פרק הניזקין (גיטין נ"ט) אילם ששומע ואינו מדבר או שנשתתק מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנותיו קיימות לכל, בין בקרקע בין במטלטלין והוא שיבדק כמו שבודקין לגיטין או יכתוב בכתב ידו. השוטה אין מקחו מקח ואין מתנותיו קיימות ומעמידין אפוטרופוס לשוטה כדרך שמעמידין לקטנים. מי שהוא שוטה [לעיתים ועיתים] שפוי בזמן שהוא שפוי דבריו קיימין (וזוכין לעצמן וזוכין לאחוי בכל) [וזוכה לעצמו וזוכה לאחרים ככל] (כ)בן דעת וצריכים העדים לחקור הדבר היטב שמא בסוף שפיותיו ובתחלת שטותו עשה מה שעשה.
<h2>דף כא.</h2>
בשטר כיצד כתב לו על הנייר או על החרס שדי נתונה לך שדי מכורה לך כיון שהגיע השטר לידו קנה ואע"פ שאינו שוה כלום, לס"ג, אע"פ דאמר בפרק ב' דכתובות (דף כ"א) מי שרוצה להראות חתימתו יראנה על החרס משמע שחתימה על החרס אינה מועלת שיאמרו מזוייף הוא לשם מדבר בשטר העומד לראיה, במה דברים אמורים במוכר שדיהו מפני רעתה — פ"ה (קידושין דף כ"ו) דניח ליה למוכר דליקני ליה שטרא ללוקח כי היכי דלא מצי למהדר ביה, אבל בשאר קרקעות אע"פ שהגיע השטר של מכר לידו ואפילו היו בו עדים לא קנה עד שיתן הדמים, עכ"ל ס"ג, דאמר שמואל (שם) לא שנו אלא בשטר מתנה אבל במכר לא קנה עד שיכתוב לו השטר ועד שיתן לו דמים ואם תאמר למאי מהני שטר כיון דבעינן מתנת דמים עמו יש לומר דמהני במקום שכותבין שטר דלא קנה עד שיכתוב השטר, עכ"ל פ"ק דקידושין (שם).
<h2>דף כא:</h2>
אין הלכה כלשון ראשון דנהרדעי שאומרים (ב"ק דף ע') שאין כותבין הרשאה אמטלטלין דגזרינן אפילו לא כפרי. כתב רבינו חננאל (שם ד"ה אמטלטלין) עכשיו נהגו העולם לכתוב הרשאה אמטלטלי דכפריה ואין חוששין לטעם דמחזי כשיקרא וכן פירש ר"י (שם) דדוקא בקיום הגט חיישינן דילמא מחזי כשיקרא ולא במקומות אחרים וכן משמע פרק האשה שנתארמלה (כתובות דף כ"א).
<h2>דף מח.</h2>
שלושה אין מקחן מקח ואין ממכרן ממכר מדין תורה החרש והשוטה והקטן אבל חכמים תקנו שיהא החרש נושא ונותן במטלטלין ומעשיו קיימין משום כדי חייו. החרש כיצד נושא ונותן שאינו שומע ואינו מדבר או מדבר ואינו שומע כלל שומע ואינו מדבר לוקח ברמיזה במטלטלין אבל לא במקרקעין אף במטלטלין לא יתקיימו מעשיו עד שבודקין אותו בדיקות רבות ומתיישבין בדבר כדאיתא פרק הניזקין (גיטין נ"ט) אילם ששומע ואינו מדבר או שנשתתק מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנותיו קיימות לכל, בין בקרקע בין במטלטלין והוא שיבדק כמו שבודקין לגיטין או יכתוב בכתב ידו. השוטה אין מקחו מקח ואין מתנותיו קיימות ומעמידין אפוטרופוס לשוטה כדרך שמעמידין לקטנים. מי שהוא שוטה [לעיתים ועיתים] שפוי בזמן שהוא שפוי דבריו קיימין (וזוכין לעצמן וזוכין לאחוי בכל) [וזוכה לעצמו וזוכה לאחרים ככל] (כ)בן דעת וצריכים העדים לחקור הדבר היטב שמא בסוף שפיותיו ובתחלת שטותו עשה מה שעשה.
ש"מ שאמר אל תספדוהו אין סופדין אותו אל תקברוהו מנכסיו אין שומעין לו שיעשיר בניו ויפיל עצמו על הציבור כדאיתא בפרק נערה בכתובות אלא כופין את היורשין לקוברו מנכסיו.
<h2>דף מט:</h2>
הלכה כרבא דאמר בפרק יש נוחלין (דף קל"ז) דמתנת ש"מ אינה קונה אלא לאחר מיתה בין במקרקעי בין במטלטלי לפיכך מוציאין למזון האשה והבנות מיד אותו שצוה להם כדאמר בפרק יש נוחלין (דף קל"ג) באשה דאורייתא אלמנתו ניזונת מנכסין מתנת ש"מ שמדרבנן לא כל שכן. והטעם הוא שהרי במיתתו נתחייבו הנכסים בכתובה ובמזונות ואילו שנתן לא יקנו אלא לאחר מיתה אע"פ שאין מוציאין לאילו ממשועבדים זהו כמו מתנת בריא ומכירה, לס"ג. א'מ'י' מדנקט מתנה דרבנן משמע דמתנה דאורייתא כגון מתנת ש"מ במקצת או בכולה בקניין אין האשה נפרעת מהם אע"ג דגבי אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום כו' מספקא לן בפרק הניזקין (גיטין נ') אי מתנה חשיבה כמשעבדי או לא הכא משמע דפשיטא לן דאין ניזונת ממתנה דאורייתא ומיהו אפילו הוי הכא ספיקא מכל מקום מספיקא לא תהא ניזונת מהם דמספיקא לא מפקינן ממונא, ור"ח פירש על מילתא דרבא ולא היא דהא בהדיא תנן אין מוציאין למזון האשה והבנות כו' ור"ת הגיה עליו וכן היא והא דתנן [גיטין מ"ח ע"ב] אין מוציאין למזון האשה והבנות כו' במתנה דאורייתא במתנת ש"מ דרבנן כגון מתנת ש"מ בכולה בלא קניין עשאוה כנישאת הבת ומתה הבת דניזונת משל בעל, עכ"ל התו' משנ"ש בפרק יש נוחלין [ודין זה כתוב בערוך בדיני כתובה וצ"ע שם].
<h2>דף נה.</h2>
עוד אומר שם [ב"ב ע"ז ע"א] האומר זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו השטר והחזיק הזוכה לו בקרקע יכול נותן לחזור בשטר עד שיגיע ליד בעל המתנה אע"פ שאינו יכול לחזור בשדה, לס"ג, אע"ג דכל זמן שלא חזר כותבין כדאמרינן בריש אף על פי (כתובות נ"ה) כתובו וחתומו והבו ליה קנו מיניה לא צריך לאימלכי' ביה מכל מקום יכול הוא לחזור בו והוא הדין אפילו לא אמר כתובו וחתמו אי קנו מיניה כותבין שלא (בלני) ברשות דהא אמרינן בפרק חזקת הבתים (ב"ב מ') דסתם קניין לכתיבה עומד ולא נקט כתובו וחתומו אלא לאשמועינן דאע"ג דאמר כתובו אי לא קנו מיניה צריך אכתי לאימלוכי ביה בשעת כתיבה ונתינה אע"פ שאין אנו יודעים אם חזר בו ואם תאמר ומאחר שאינו חוזר בשדה מה יפסיד אם כותבין לו שטר דאי במכר איירי משום דלא גבי ממשעבדי הא בלא בשטר נמי גבי ממשעבדי כדאמר בפרק חזקת הבתים (שם מ"ג) המוכר שדיהו בעדים גובה מנכסים משועבדים ואי במתנה כל שכן שאינו מפסיד כלומר בשטר ויש לומר בין במכר בין במתנה איכא קלא בשטר טפי מבעדים וזילי נכסיה טפי וגם יראים מלהלוות לו כשמכר או כשנתן שנתמעט שעבוד קרקעותיו ומכל מקום נראה דבמכר יכול לוקח לחזור בו אם לא יכתוב לו השטר דיכול לומר אדעתא דשטרא זבני מינך ור"ת מפרש דבקפידא מועטת יכול להיות נמנע כדאשכחן בפרק אלמנה (כתובות דף צ"ט) דאם אמר לשלוחו למכור שדה לאחד ומכר לשנים דמצי אמר ליה לא ניחא לי דליפוש שטרי עילואי דזילי נכסיה בכך שסבורין העולם ששטר מלוה היא ודחוק הוא ומחוייב עכ"ל שנ"ץ פרק קמא דקידושין. אמר לא תזכו לו בשדה עד שתכתבו לו את השטר אע"פ שהחזיק לו בשדה חוזר בזה ובזה עד שיגיע שטר המתנה ליד המקבל מתנה.
<h2>דף נט.</h2>
כתב רבינו משה (הלכות מכירה פכ"ב הט"ו) דין הקדש ודין עניים אין להם דין [הדיוט] בקנייתם שאלו אמר אדם כל מה שתלד בהמתו יהא הקדש או ינתנו לצדקה או יהא אסור עלי הרי זה חייב לקיים דבריו אע"פ שאינו מתקדש לפי שאינו בעולם והואיל והדבר כן אם [ציוה] אדם כשהוא שכיב מרע ואמר כל מה שיוציא אילן זה ינתנו לעניים או כל שכר בית זה ינתן לעניים זכו בה עניים וכתב (שם הט"ז, הי"ז) שיש גאונים חולקין עליו בזה ואומרים שאין העניים זוכין בדבר שלא בא לעולם.
<h2>דף סט:</h2>
הלכה כר' יוחנן בן ברוקה שאמר בפרק יש נוחלין (ב"ב קכ"ט) ש"מ שאמר נכסי לפלוני ואחריו לפלוני אין לשני אלא מה ששייר ראשון ואם היה ראשון ראוי ליורשו כגון שהיה בן בכלל בנים אין לשני כלום שכל לשון מתנת ש"מ הרי היא כירושה וירושה אין לה הפסק ואע"פ שאמר ואחריו לפלוני אבל בבריא שנתן מתנה על דרך זו ונתן אין לשני אלא מה ששייר הראשון בין שהיה ראוי ליורשו בין שלא היה ראוי ליורשו. ש"מ שאמר נכסי לך ואחריך לפלוני והיה הראשון ראוי ליורשו ופירש (וא"ל) [ואמר לא] משום ירושה אני נותן לך שאין לה הפסק אלא במתנה והרי הפסקתי השני קונה משום ששייר לפיכך אם נתן המעות על ידי שליש או שאמר תנו לבני שקל בשבת ולא משום ירושה אני נותן להם והשאר מן הנכסים אחרי (מותי) [מותם] יהיו לפלוני אין נותנין להם אלא שקל כדמפרש פרק יש נוחלין (שם).
<h2>דף ע.</h2>
בפרק מציאת האשה (כתובות ס"ט) ש"מ שאמר תנו לבני סלע בכל שבת הרי זה יתנו (אבל) [אפילו] אם אמר אל תתנו אלא שקל שהוא חצי סלע ונמצא שאינו מספיק להם שלא נתכון זה להרעיב בניו אלא לזרזם שלא ירויחו בהוצאה יותר מדאי אבל אם לא היה טעם זה קיימא לן מצוה לקיים דברי המת אף בבריא שמת כדמסיק בפרק קמא דגיטין (דף ט"ו). ואומר ר"ת (כתובות ע' ד"ה הא) דדוקא בשליש שהושלש מתחילה לכך כגון הולך מנה לפלוני שאני נותן לו, לשון ס"ג. בסוף פרק קמא דגיטין (דף י"ד) דתניא הולך מנה לפלוני והלך ולא מצאו — פ"ה שמת — יחזרו למשלח מת משלח אמר ר' שמעון הנשיא על ידי היה מעשה ואמרו יחזרו ליורשי משלח ורב יוסף מוקי בגמרא ופרי' תלמודא והא קיימא לן מצוה לקיים דברי המת ואם כן אמאי יחזרו ליורשי משלח ומתרץ תני יחזרו למשלח — פ"ה תני במילתיה דרבי שמעון יחזרו למשלח ולא תתני ליורשי משלח דבלא מת עסיקינן אמר רב יוסף הלכה כרבי שמעון הנשיא, עכ"ל התו' (שם), אבל בעלמא אין מתקיים צווי בריא שמת אלא על ידי קניין.
בפרק הניזקין (גיטין נ"ט) ובפרק מציאת האשה (כתובות ע') הקטן עד שש שנים אין הקנאותיו לאחרים כלום ומשש שנים עד שיגדיל הוא הנקרא פעוט אם יודע בטוב משא ומתן מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנתו מתנה כדפסק התם מר בר רב אשי בין בדבר מרובה בין בדבר מועט בין במתנת בריא בין במתנת ש"מ ודבר זה מדברי חכמים כמו שבארנו שלא יבטל ולא ימצא מי שימכור לו ולא שיקח ממנו והכל במטלטלין אבל בקרקע אינו נותן ולא מוכר עד שיגדיל, לס"ג (מצות עשה סי' פ"ב). עד שיש לו יותר מי"ג שנה ויום אחד, ודווקא במקרקעי שקנו להם האפוטרופס אבל ממה שירשו מאביהם או מנכסי קרוביהם אינם יכולין למכור עד שיהיו בן עשרים שנה כדאיתא פרק מי שמת (ב"ב קנ"ה) אבל מתנתו מתנה מבן י"ג שנה ויום אחד אפילו במקרקעי ואם יודע בטוב משא ומתן אפילו בנכסי אביו יכול למכור כשהוא בן י"ג שנים ויום אחד, ל' תשב"ץ (סי' תצ"ט). אמר רב רפרם (כתובות ע') במה דברים אמורים בקטן שאין לו אפטרופא אבל אם היה לו אפטרופא אין מעשיו כלום אפילו במטלטלין אלא מדעת אפטרופא שאם ירצה לקיים מקחו ומתנתו במטלטלין מקויים, פסק רבינו חננאל בשם רב היי גאון דלעולם לעניין מתנה אין חלוק בין יש אפטרופא לשאין אפטרופא דלעולם מתנתו מתנה דאי לא עביד ליה ניחא נפשיה לא הוה יהיב ליה מתנה, בודקין את הקטן אם יודע בטיב משא ומתן או אינו יודע עד שיגדיל לפי שיש קטן בן שבע שנים נבון ויש אחד שאפילו הוא בן י"ג שנה ואינו יודע משא ומתן. קטן היודע בטיב משא ומתן שאין לו אפטרופא שנשא ונתן במטלטלין וטעה אמר רב זירא (גיטין נ"ט) שדינו כדין גדול פחות משתות מחילה שתות תחזיר אונאה יתר על שתות בטל מקח, אומר רבינו משה (הלכות מכירה פכ"ט ה"ח) שאין מקח הקטן במטלטלין קיימין אלא כשמשך או המשיך אבל אם נתן מעות וחזר אינו מקבל מי שפרע ואחרים שחזרו בו במי שפרע, וכן אם קנו מיד הקטן או השכיר מקום מטלטלין וחזר בו לא קנה הלוקח שאין מוציאין מיד הקטן בדין ואין הקניין מיד קטן כלום שהקניין בשטר ואין העדים חותמין אלא על שטר אדם גדול, וכן קטן שקנה מטלטלין מאחרים וקנו מידו או שכר מהם המקום לא קנה עד שימשוך לפי שאין זוכין בדרכים שזוכין בהן הגדולים ראיה לדבר שאין חצר לקטן ולא ארבע אמות שלו קונין מפני שנתרבו מדין שליחות ולא יהיה הקניין או שכירות המקום גדול מחצרו אבל הקטנה שנתרבה חצרה מידה תקנה המטלטלין מאחרים או קנתה מידו או בשכירות המקום (רמב"ם שם ה"ט, י'), לשון ס"ג (שם) ועוד נראה שקטן שקנה קרקע ונתן הדמים והחזיק בידו אע"פ שאין ממכרו בקרקע כלום שהקטן כמי שאינו בפנינו הוא ואין חבין לאדם שלא בפניו, לס"ג (שם). בן ראובן שהגיע לפעוטות שמקחו מקח סחר סחורה ועוד לא נתן דמים בא שמעון וחטפה מידו ונתן דמיו דין הוא שיחזיר לו דהוי כחוטפו מידי אביו שמריצה לו מיד כדאמר שמואל (ב"מ י"ב) מפני מה אמרו מציאת קטן לאביו כו' עכ"ל (סמ"ג סי' ע"ד).
<h2>דף עו:</h2>
המוכר לטבח בהמה ונמצאת טריפה אם נודע בו שהיתה טריפה כשלקחה הרי זה מחזיר לו הטריפה השחוטה והמוכר מחזיר לו הדמים אבל אם אין ידוע המוציא מחבירו עליו הראיה, הוגלד פי המכה קודם שחיטה נטרפה וכן סירכא בידוע שג' ימים קודם שחיטה ואם בתוך ג' ימים מכר הרי זה מקח טעותא). א) אשה מכרה לחברתה תרנגול ומצא בתוך הקורקבן מחט ונטרפה התרנגול ומו' ז"ל חייב המוכרת לשלם המעות שקבלה שמקח טעות היה, עכ"ל.
גרסינן בפרק המדיר (כתובות ע"ו) כל מי שנולד ספק ברשותו עליו להביא הראיה כיצד המחליף פרה בחמור ומשך בעל החמור את הפרה ולא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת החמור על בעל החמור להביא ראיה שהיה חמורו קיים בשעת משיכת הפרה וכן כל כיוצא בזה. מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות בניקבה נקב מפולש אם נמצא עליו קורט דם בידוע שנטרפה קודם שחיטה לפיכך אם הוגלד פי המכה בידוע שהיא היתה טרפה ג' ימים קודם שחיטה לא הוגלד פי המכה הוי ספק ועל הטבח להביא ראיה שקודם לקיחתו נטרפה שהרי ברשותו נולד הספק ואם [לא] הביא חייב לשלם הדמים אל המוכר.
<h2>דף פה.</h2>
בפרק הכותב מי שהיה חייב לחברו ממון בין שהיה מלוה בין שהיה פקדון או שכרות ונתן ממון ביד השליח ואמר ליה הולך הממון הזה לבעל חובי אין השליח הזה צריך להטפל וליתן לו בעדים ואם אמר ליה לשליח אל תפרע חוב זה אלא בעדים ופרעו שלא בעדים חייב לשלם וכן אם היה חוב (ושטר) [בשטר] בין שאמר לו קח השטר ותן לו המעות בין שאמר לו תן המעות וקח את השטר ונתן בלא עדים ולא לקח את השטר חייב לשלם הרי לתקן שלחו ולא לעוותו, לס"ג.
<h2>דף פה:</h2>
גרסינן פרק הספינה (ב"ב ע"ז) ובשערי רב היי אמר אמימר הלכתא אין אותיות נקנות במסירה, לס"ג, וכן גר' ר"ת וה"ג ור"ח (שם תוד"ה אמר) ולא כספרים דגר' בפרק הספינה הלכתא אותיות נקנות במסירה אלא אין אותיות גרסינן, עכ"ה בפרק האיש מקדש (קידושין מ"ז ד"ה דכו"ע), מאי טעמא אותיות מילי נינהו ומילי במילי לא מקניא הלכך המוכר שטר חוב לחבירו או (כתבו) [נתנו] לו במתנה אינו נקנה במסירת השטר לידיה שלא מכר אלא הראיה ואין (הלואה) [הראיה] בתפיסה ביד ולא יקנה באמירת לך חזק וקני כדרך שאר מסירות ואומר שם (ב"ב ע"ו) שלא יקנה עד שיכתוב לו המקנה קנה השטר הפלוני איהו וכל השיעבוד שבו וימסור לו השטר ונמצא שקנה בכתיבה ובמסירה. קניין השטרות בדרך הזאת מדברי סופרים אבל מן התורה אין הראיות נקנות אלא גוף [הדבר] הקנוי בלבד לפיכך אמר שמואל בפרק הכותב (כתובות פ"ו) המוכר שטר חוב לחבירו עדיין יכול למוחלו ואפילו יורש מוחל עכ"ל ס"ג, ואם תאמר האיך יכול למחול כיון שהמכירה מכירה ופירש הר"ר אליעזר בספר צפנת פענח דלהכי יכול למחול לפי שאינו מסולק לגמרי שהרי היה יכול לומר אישתבע לי דלא פרעתיך מקודם שמכרה המלוה ועכשיו כמו [כן] שמכרו ובא הקונה השטר ושואל ללוה החוב ויכול הלוה לומר פרעתיו ועתה צריך קונה השטר להביא המלוה לפני הלוה כדי שישבע שלא פרעו זה מעולם ואם כן המלוה אע"פ שמכרו אינו מסולק לגמרי ולהכי יכול למחול דאמר ליה לאו בעל דברים דידי את, עכ"ל שנ"ץ בפרק האיש מקדש. ומודה שמואל (כתובות פ"ה) שהאשה שהכניסה לבעל שטר חוב לבעלה אינה יכולה למחול אלא מדעת בעלה מפני שידה כידו.
<h2>דף צא:</h2>
בפרק מי שהיה נשוי אמר רבא ראובן שמכר שדהו לשמעון שלא באחריות וחזר ולקחה משמעון באחריות ובא בעל חוב של ראובן לטרוף אותה ממנו אינו יכול לחזור על שמעון שאע"פ שלא קבל ראובן אחריות לשמעון אחריות עצמו קבל שלא יהא הוא המוכר והוא המוציא לעצמו אבל אם בא בעל חוב של יעקב אביהן וטרפה מיד ראובן חוזר בכל הדמים על שמעון, עכ"ל ס"ג (ל"ת סי' ק"ע).
<h2>דף צג.</h2>
כיצד בחזקה מכר לו בית או שדה או שנתן אותו מתנה כיון שנעל או גדר או פרץ בכל שהוא והוא שיועיל במעשיו קנה במה דברים אמורים כשהחזיק בפני המוכר אבל שלא בפני המוכר צריך שיאמר לו לך חזק וקני אחר כך אם החזיק קנה ואע"פ שאינו בפני בעלים (ב"ב דף נ"ב). גרסינן בפרק [הפרה] (ב"ק דף נ"ב) המוכר בית לחבירו ומסר לו המפתח הרי זה כמי שאמר לו לך חזק וקני וכשהחזיק קנה. נעל כיצד כגון שמוכר בית או חצר והיה הפתח פתוח ונעל הלוקח את הפתח וחזר ופתחו כדאמרינן בההיא גיטין (דף ע"ז) תיזיל איהי ותיחוד ותפתח ותקנה. גדר כיצד אפילו היה שם גדר והיו עולין בו בנחת והוסיף עליו כל שהו והשלימו לעשרה ונמצא שאין עולין בו אלא בדוחק הרי הועיל וקנה וכן פרץ כל שהו קנה שהיו נכנסים שם בדוחק והרחיב הפירצה עד שהיו נכנסים בריוח הרי זה הועיל לו וקנה כדאיתא פרק חזקת הבתים (ב"ב נ"ג). גרסינן בפרק קמא דבבא קמא (דף ח') אמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות יצא עליו עוררין עד שלא החזיק בה אפילו נתן המעות מותר לחזור בו ואפילו (אונס) [עונש] מי שפרע אין כאן שירא הוא להפסיד ואינו חוזר מפני יוקרא וזולא, לשון ס"ג (פיר') [פיר"ת] דבר זה במקום שאין קונין בכסף עד שיכתוב שטר ולא כתב שטר, עכ"ל (כתובות צ"ג תוד"ה עד), משהחזיק בה חזקה גמורה אע"פ שלא נתן המעות ולא כתב את השטר אינו יכול לחזור בו, ומאימתי הויא חזקה מכי דייש אמצרי פי' מתקן גבולי השדה ומגביהן ותיקון זה היה רגיל בימיהם ומשמעינן שהוא חזקה גמורה כאלו נעל וגדר כל זה פירש ר"י (שם), לס"ג. וריב"ם פירש מדבר בנתן המעות וגם כתב שטר ודעתו של אדם כל זמן שלא הלך לראותה ולא תקן גבולי השדה שיכול לחזור בה אם יבא שם שום ערעור.
אילו הן דיני שיתוף. כשרצו השותפין להשתתף (כמה) [במה] יקנה כל אחד מהם ממון חברו להשתתף בו אם במעות נשתתפו יביא כל אחד מעות ויטילו אותן לכיס אחד ויגביהו שניהם את הכיס אבל אם כתבו השטר והעידו עדים אע"פ שקנו מיד(ו) שניהם שיביא זה וזה מנה וישתתפו בהן לא קנה ועדיין נעשו שותפין שאין מטבע נקנה בחליפין לפיכך אם נשתתפו בשאר מטלטלין כיון שקנו מידו והביא זה חביתו של יין וזה כדו של דבש ונשתתפו בהן נעשו שותפין בהן כללו של דבר בכל הדרכים שקונה לוקח באותן הדרכים עצמן קונין השותפין זה מזה ממון המוטל ביניהם להשתתף ביניהם.
האומנין שנשתתפו באומנות לומר מה שירויחו בתפירה או באריגה שיהיה לאמצע אע"פ שקנו מידו אין כאן שותפות כלל שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, לס"ג.
<h2>דף צג:</h2>
בפרק מי שהיה נשוי אמר שמואל השותפין שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים וזה ג' מאות ונתעסקו כולם בממון — ובשערים של הרב אלפס (שער ח' ועיין הגהות מיימונית הלכות שותפין פ"ד ה"ג סי' ב') פסק אפי' נתעסק האחד בממון זה כך הדין שאם פחתו או הותירו השכר או ההפסד שוה ביניהם לפי מניינם ולא לפי המעות (רב אלפס כתובות פ"י סי' ש"ס) ומפרש רב המנונא אפילו לקחו מהם שור לחרישה שאין חלקו של זה מועיל כלום בלא חלקו של זה הדין פשוט הוא שיהא השכר לאמצע ואם אירע מעשה שהשביח בשר השור (ותבעוהו) [וטבחוהו] אע"פ שמתחלק לאיברים השכר לאמצע ויכול להיות הטעם מפני שנשתתפו מתחילה ליקח שור לחרישה ששם דבר פשוט הוא שיהא השכר לאמצע ורבינו משה כתב (הלכות שותפין פ"ד ה"ג) שאף לקחו מתחילה לטביחה כן הדין. והלכה כרב המנונא דתניא כותיה דאמר שנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים השכר לאמצע ואע"פ שרבא חולק בה ודוחה אותה אין לסמוך על הדחויין. ומסקינן שם במה דברים אמורים כשנשאו ונתנו מעות שנשתתפו בהם אבל אם המעות קיימין ועדיין לא הוציאו אותם ופחתו או הותירו מחמת המטבע שנפסל חולקין השכר וההפסד לפי המעות [במה דברים אמורים בסתם אבל אם התנו ביניהם הכל לפי התנאי].
<h2>דף צד.</h2>
גרסינן בפרק מי שהיה נשוי אמר רב הונא שני אחין או שני שותפין שיש להם דין עם אחר ולא היה חבירו בעיר והלך זה לדין עמו מעשיו קיימין כאילו עשאו שליח אבל ישנן בעיר צריכין שניהם לבא.
בפרק חזקת הבתים (ב"ב ל"ד) וכן במסכת כתובות (דף צ"ד), שני שטרות שזמנן יום אחד והם כתובים על שדה אחד בין במכר בין במתנה אם דרך אותו מקום לכתוב שעה כל הקודם זכה ואם אין דרך לכתוב שעות הילכתא כשמואל שאומר הרי הדבר מסור לדיינים כל מי שדעתו להעמיד שדה זו בידו יעמידו וזה הנקרא שודא דדייני לדברי רש"י (ב"ב ל"ה) אבל בירושלמי (כתובות פ"י ה"ה) מפרש שודא שוחדא איזה שידינו בית דין להחליט מחליטין, ובפרק קמא דגיטין (דף י"ד) משמע ששייכא אף במטלטלין גבי שליח במה דברים אמורים בשטר שאין בו קניין אלא קנה שדה זו בשטר זה שאין אנו יודעים מי הוא משניהם שהגיע שטרו לידו תחילה אבל אם היה בכל אחד מהן קניין כל שקדם לו הקניין זכה וישאלו העדים וכן אם היו עדים שזה הגיע שטר מתנתו מתחילה קנה. אומר ר"ת (כתובות צ"ד ד"ה שני שטרות) במה דברים אמורים בשטר מכר או בשטר מתנה אבל שטר חוב דברי הכל חולקין שהרי שנינו בכתובות (דף צ"ג) היו כולן יוצאות בשעה אחת ואין שם אלא מנה חולקין בשוה.
<h2>דף צה.</h2>
האשה שמכרה או שנתנה נכסי הצאן ברזל לבעלה לא קנה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי ויש לה להחזיר ולהוציא מידו.
<h2>דף צז.</h2>
בפרק אלמנה ניזונת (כתובות צ"ז) כתוב, ההוא בצורתא דאתו בנהדרעא אתו כולי עלמא זבני לאפדנייהו — פי' בתיהם — לסוף אתו חיטי אמר רב נחמן דינא דהדרי אפדנא למרייהו והמכר אינו מכר, פירש רב אלפס והוא דגלי אדעתיה [דמשום דצריך לזוזי כך וכך הוא דזבן אבל אי לא גלי אדעתיה] לא מחייב לוקח לאהדורי דהוו דברים שבלב ואינם דברים. וכן פירש המיימון ז"ל (הלכות מכירה פי"א ה"ח ט') מי שמכר חצירו או שדיהו ופירש בשעת מכירה שהוא מוכר כדי לילך למקום פלוני או מפני המטר שנמנע כדי לקנות חטין בדמי החצר והרי זה כמוכר על תנאי לפיכך אם ירד המטר אחר שמכר או באו חטין והוזלו או נמנע הדרך לילך לאותו הארץ או שלא נסתייע לו לעלות או לקנות החטין הרי זה מחזיר אותן הדמים ותחזור לו הקרקע שהרי פירש שאינו מוכר אלא לעשות דבר פלוני והרי לא נעשה וכן כל כיוצא בזה אבל המוכר סתם אע"פ שהיה בלבו שמפני כך וכך הוא [מוכר] ואע"פ שמראין הדברים שאינו מוכר אלא לעשות כך וכך ואינו נעשה אינו חוזר שהרי לא פירש ודברים שבלב אינן דברים. מי שהקנה לחבירו והתנה עליו על מנת שתתן מקח זה או תמכרנו לפלוני אם מכרו או נתנו לאותו פלוני קנה ואם לא קיים התנאי ומכרו לאחר או שלא מכרו ולא נתנו בזמן שקבע לו לא קנה, וכן המוכר או הלוקח שהתנה שיחזיר לו המקח לזמן פלוני או כשיתן הרי המכר קיים ויחזיר כמו שהתנה, עכ"ל מיימון (שם ה"י).
<h2>דף צח:</h2>
הסרסור שליח הוא אלא שנוטל שכר על שליחותו לפיכך אם שינה על דעת הבעלים משלם מה שהפסיד כיצד הרי נתן ראובן חפץ לשמעון הסרסור ואמר ליה מכור לי זה ואל תמכור בפחות ממאה והלך ונתן בנ' משלם הנ' מכיסו מכרו במאתים הכל לראובן וכן כל כיוצא בזה. ראובן אומר במאה אמרתי לך והסרסור אומר בחמישים אמרת לי ובחמשים מכרתי נשבע הסרסור שבועת התורה שהרי הודה במקצת ואם כבר נתן לו החמשים נשבע היסת שעשה שליחותו וזכה הלוקח ואם ידע הלוקח שחפץ זה של ראובן וזה המוכר סרסור יחזיר החפץ לבעליו מחרים כל מי שנתן רשות למכור או שרוצה בנ' וחזר בו אחר שקניתי כל סרסור שהודיע ללוקח שחפץ או קרקע של ראובן למכור ואחר שקנה לוקח אמר ראובן איני רוצה למכור בדמי אילו מחזיר הלוקח שלא פסק לו דמים ולא אמר ליה מכור בכך וכך.
בפרק אלמנה ניזונת פסקינן היה השער קצוב וידוע והוסיפו לשליח במניין במשקל במידה כל שהוסיפו לו המוכרים הרי הוא של שניהם וחולק בתוספת השליח עם בעל המעות ואם היה הדבר שאין לו קיצבה הכל לבעל המעות, לס"ג. דין מראובן שעשה שמעון שליח לתבוע לפרש אחד חוב שלו ומסר לו חותמו שכתוב בו כ' ליט' ובא שמעון וזייף החותם ועשה ל' ליט' והלך אל הפרש וזקף החוב עם הפרש במ"ה ליטר' לשליש בשנה ובא ראובן ותבע הריוח כי החוב היה בסכנה אם החותם היה נשבר ועוד אם הפרש שואל לבעל החותם כמה נתחייבתי לך ובעל החותם היה אומר כ' ליט' לפי שלא היה יודע הזיוף נמצא שהפרש מחזיקו כגנב ושמעון משיב אני אדרבה הייתי בסכנה שזייפתי החותם בזה בא לפני מו' רבי' יחיאל מפריש ואמר כי גזלן הוא אחרי ששנהו וחייב השליח לשלם החוב והשבח הכל משלו, עכ"ל התו' (עיין תו' ד"ה אמר רב פפא).
דין מראובן שטוען על שמעון דעו שבקשתי שמעון לקנות לי בגדים וקנה אותם ונתתי לו כל המעות כאשר קנה אותם והוא לא פרע לגוי אלא מקצת המעות והגוי שכח המותר ועבר שנתים שלא (שלום) שאלם ועתה אני שואל ממך השכחה ואם ח"ו ישאלם הגוי עלי לפרוע לו ושמעון אומר אמת הכל כדבריך כזה בא לפני הר"ם מרוטנבורק ופסק שיש לו לשמעון להחזיר לראובן כל המעות שנשארו בידו שלא דמי לשליח שקבל מעות מן הגוי והטעה את הגוי דאיכא פלוגתא דרבותי דהתם הגוי טועה ונותן לישראל יותר מדאי אבל הכא מאיזה טעם יקנה השליח כשראובן נתן לו כל המעות ואמר ליה תנם לגוי לא זכה בהן [הגוי] כל זמן שהמעות ביד שמעון דלא אמרינן תן כזכי אלא בישראל אבל גבי גוי אפילו אם היה אומר לשמעון זכה באותן המעות לגוי לא זכה בהם הגוי עד דאתו לידיה דקאמר בפרק איזהו נשך (דף ע"א) ובפרק קמא דבבא מציעא (דף י') זכייה מכלל שליחות אתרבי וגוי דלא אתו מכלל שליחות לית ליה זכייה כל שכן הכא דלא אמר אלא תן גרידא דלא זכה הגוי ואם כן כל זמן שהמעות בידי שמעון הם ברשות ראובן ואם הגוי שכחום כיצד הלה עשה סחורה במעותיו של זה אלא [י]חזרו המעות לבעלים הראשונים שהרי לא נתכון לזכות המעות לשמעון אלא לגוי ואם הגוי לא קנאום הדרי למרייהו דהא אמרינן בפרק קמא דגיטין (דף י"ד) הולך מנה לפלוני והלך ובקשו ולא מצאו איכא למאן דאמר [יחזרו למשלח ואיכא מאן דאמר יחזרו ליורשי מי שנשתלחו לו (ואיכא) [אבל ליכא] מאן דאמר] יעכבם השליח כי לא נתכון המשלח לזכות לו ועוד הא אמרינן בפרק הגוזל בתרא (ב"ק קט"ז) גבי רב ספרא אדעתא אריה אפקריה אדעתא דכולי עלמא לא אפקריה הכי נמי דבר ידוע דאדעתא דלגבינהו לגוי יהביה ניהליה ולאו אדעתא שיעכבם לעצמו ואינו יכול לומר ואע"פ ששכחום אחזירם לו כי על זה נאמר [דברים כ"ט] למען ספות הרוה את הצמאה ולא בשביל קדוש השם כעובדא דשמעון בן שטח בירושלמי (ב"מ פ"ב ה"ה) שאם הוא חפץ שיתקדש שם שמים עליהם על ידו יקדש בשלו ולא בשל אחרים, עכ"ל רבי' מאיר ז"ל.
בפרק אלמנה ניזונת פסק ר"י (ד"ה אמר) שאם עשה אדם שליח לקבל מעותיו מן הגוי והלך היהודי וטעה לו ה' דינר או יותר שהכל לבעל המעות לפי שמכל השבח שיצאו מן המעות עשאו שליח ומעות כדבר שאין לו קצבה ור"ת (שם) חולק עליו ואומר יחלוקו כי המעות יש לו קצבה, לס"ג וריצב"א מפרש דאדרבא הכל לשליח דלא דמו להא דאמר הכל לבעל המעות שהרי התם איכא למימר שכשהביאו המעות הוסיפו לו ואם משבאו ליד השליח החז[י]רם למוכר יוכל הבעל לתבוע השליח בדין שהרי כבר זכה בו השליח בעבורו אבל הכא אם גנב או גזל לגוי מה טיבו של בעל הבית בזה יחזור לגוי מה שהטעהו אף משבאו [לידו] אין לבעל על השליח כלום אבל כששולח אדם חברו אצל הגוי לפרוע לו מעות שהוא חייב לגוי ומסר לו מעותיו והטעה לגוי אז ודאי לכולי עלמא כל הטעות לבעל המעות שזה השליח האיך יקנה אלו המעות שהם של ישראל חברו, עכ"ל תו' (שם).
<h2>דף צט.</h2>
האומר לשלוחו מכור לי משדה שלי בית סאה ומכר לו סאתים הרי זה מוסיף על דבריו וקנה הלוקח בית סאה בלבד אמר לו מכור לי סאתים ומכר בית סאה הרי זה מעביר על דבריו ולא קנה הלוקח אמר לו מכור לי שדה לאדם אחד ומכר לשנים ממכרו בטל שהרי עבר על דבריו כדאיתא פרק אלמנה ניזונת.
עוד אומר שם [ב"ב ע"ז ע"א] האומר זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו השטר והחזיק הזוכה לו בקרקע יכול נותן לחזור בשטר עד שיגיע ליד בעל המתנה אע"פ שאינו יכול לחזור בשדה, לס"ג, אע"ג דכל זמן שלא חזר כותבין כדאמרינן בריש אף על פי (כתובות נ"ה) כתובו וחתומו והבו ליה קנו מיניה לא צריך לאימלכי' ביה מכל מקום יכול הוא לחזור בו והוא הדין אפילו לא אמר כתובו וחתמו אי קנו מיניה כותבין שלא (בלני) ברשות דהא אמרינן בפרק חזקת הבתים (ב"ב מ') דסתם קניין לכתיבה עומד ולא נקט כתובו וחתומו אלא לאשמועינן דאע"ג דאמר כתובו אי לא קנו מיניה צריך אכתי לאימלוכי ביה בשעת כתיבה ונתינה אע"פ שאין אנו יודעים אם חזר בו ואם תאמר ומאחר שאינו חוזר בשדה מה יפסיד אם כותבין לו שטר דאי במכר איירי משום דלא גבי ממשעבדי הא בלא בשטר נמי גבי ממשעבדי כדאמר בפרק חזקת הבתים (שם מ"ג) המוכר שדיהו בעדים גובה מנכסים משועבדים ואי במתנה כל שכן שאינו מפסיד כלומר בשטר ויש לומר בין במכר בין במתנה איכא קלא בשטר טפי מבעדים וזילי נכסיה טפי וגם יראים מלהלוות לו כשמכר או כשנתן שנתמעט שעבוד קרקעותיו ומכל מקום נראה דבמכר יכול לוקח לחזור בו אם לא יכתוב לו השטר דיכול לומר אדעתא דשטרא זבני מינך ור"ת מפרש דבקפידא מועטת יכול להיות נמנע כדאשכחן בפרק אלמנה (כתובות דף צ"ט) דאם אמר לשלוחו למכור שדה לאחד ומכר לשנים דמצי אמר ליה לא ניחא לי דליפוש שטרי עילואי דזילי נכסיה בכך שסבורין העולם ששטר מלוה היא ודחוק הוא ומחוייב עכ"ל שנ"ץ פרק קמא דקידושין. אמר לא תזכו לו בשדה עד שתכתבו לו את השטר אע"פ שהחזיק לו בשדה חוזר בזה ובזה עד שיגיע שטר המתנה ליד המקבל מתנה.
<h2>דף צט:</h2>
מסקינן בפרק אלמנה ניזונת (כתובות צ"ט) שליח שעבר על דברי משלחו לא עשה כלום וכן אם טעה בכל שהו בין בקרקע בין במטלטלין חוזר שהרי אומר לו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, ולא אמרו שהאונאה במטלטלין שתות ולא עבדים ולא שטרות אין בהן אונאה אלא במוכר שלו או לוקח לעצמו אבל השליח שטעה בכולן בכל שהו חוזר.
<h2>דף קא:</h2>
הנותן דמי המטלטלין או מקצת הדמים וחזר בו הלוקח ואמר ליה המוכר בא וטול מעותיך הרי המעות אצלו כמו פקדון אם נגנבו או אבדו אינו חייב באחריותו אבל אם חזר בו המוכר הרי המעות ברשותו וחייב באחריותו אע"פ שחזר בו ואמר ללוקח בא וטול את שלך עד שיקבל עליו מי שפרע ויאמר לו אחר כך בא וטול את שלך. מי שהיה לו חוב אצל חבירו ואמר ליה מכור לי חבית של יין בחוב שיש לי אצלך ורצה המוכר הרי זה כמי שנתן הדמים עתה וכל החוזר בו מקבל מי שפרע לפיכך אם מכר לו קרקע בחובו אין אחד מהן יכול לחזור בו אע"פ שאין מעות המלוה מצויות בשעת המכר. חייב עצמו בדבר שאינו קצוב כגון שאמר הריני חייב לזון אותך או לכסות[ך] חמש שנים אע"פ שקנו מידו לא נשתעבד שזו כמו מתנה היא ואין כאן דבר ידוע ומצוי שנתנו במתנה וכן (הוא רשו') [הורו רבותי]. [ו]מפני מה הפוסק עם אשתו לזון את בתה שהוא חייב לזונה מפני שפסק בשעת נישואין והדבר דומה לדברים הנקנין באמירה, עכ"ל המיימון (הלכות מכירה פ"ז ה"ג—ה"ד פי"א הט"ז).
